מה אומרים בניחום אבלים?

מה אומרים למישהו שקרוב שלו נפטר? מה עוזר יותר ומה פחות? מה יכול לעזור לנו כדי לבוא מוכנים יותר למפגש עם אדם באבל?

לפני מספר שנים נכחתי בשבעה, הגעתי לנחם חברה שאיבדה את אביה בעקבות מחלה. הגעתי לאחר מספר ימים שבמהלכם הגיעו הרבה אנשים לנחם אותה שאמרו לה כמקובל ״משתתפים בצערך״ ״שלא תדעי עוד צער״ ״תהיי חזקה״ וכדומה. כשהיא פגשה אותי, היא אמרה ״אולי את תגידי משהו שיעזור לי... מה לעשות?״ לכך השבתי ״אין כרגע משהו לעשות, עכשיו בוכים״. החברה חיבקה אותי ואמרה ״זה מה שהייתי צריכה לשמוע״ ופרצה בבכי.

הרבה פעמים במהלך ניחום אבלים, אנשים ממהרים ״לנחם״ מתוך רצון טוב שהאדם יתגבר ויעבור מהרגשת צער להקלה. רצון זה אינו בהלימה עם חוויית האובדן והצער ועולה צורך בעיקר לכתובת שתאפשר לבכות, לכאוב ולשתף בכאב על האדם שאבד, מבלי ציפייה להמשיך הלאה. הכאב שהאדם האבֶל חש הוא ביטוי רגשי בריא המהווה חלק מתהליך ההתאבלות.

לעיתים, להיות עדים לכאב כזה הוא אתגר בפני עצמו עבור המבקרים בשבעה. בחיי היומיום אנחנו לא רגילים לשהות בצער ובדרך כלל פונים לדפוס טבעי של מציאת פתרונות לכל סוג של סבל. הכאב האישי שלנו למראה אדם שחווה אובדן גדול יכול להכיל רגשות לא מודעים כגון פחד קיומי, חוסר אונים, חרדה ועוד. האדם האבל הוא מראה של הפחדים שלנו. בהמשך לכך, אנו עלולים לנסות ולשחזר את הדפוס שחותר להקלה, ומעודדים את האדם האבֶל להתקדם מרגשותיו כדי לייצר הקלה בתוכנו ועבורו.

מה אומרים למישהו שקרוב שלו נפטר?

כשאדם נפטר ונעלם מחיינו קשה מאוד לשאת את ניתוק הקשר ולכן אנחנו מוצאים נחמה בלספר אודות האדם, מי הוא היה עבורנו ואיך הייתה מערכת היחסים. זהו תחילתו של תהליך מאוד עדין ומתמשך בו הקשר שלנו עם הנפטר עובר מהעולם הפיזי לעולם הפנימי שלנו, ולא נחווה כניתוק. דוגמא למשפטים שיכולים לעודד שיח כזה יכולים להיות: ״ספר לי על אבא שלך״, ״אני אשמח לראות תמונות״, ״ספר לי על החוויות שלכם יחד״. כשמדובר במוות פתאומי חשוב ורצוי שהאדם האבֶל ישתף שוב ושוב בסיפור שהוביל לאובדן. לכך יכולה להיות השפעה חיובית על הכלת האירוע כחלק מנרטיב החיים.

בנוסף, כשאנו פוגשים אדם באבל, חשוב להתחבר לחוויה ולרגשות שלנו ולדבר מתוכם, לדוגמא ״אני כל כך מצטער״, ״אין לי ממש מה להגיד לך, אבל אני פה איתך אם תרצה לשתף״, ״אני רואה שכואב לך ואני פה שלא תהיה לבד״. משפטים כאלה מזמינים את האדם האבֶל לשתף ברגשותיו וכך להיות בנוכחות רגשית בשלב בו הוא נמצא, עצם כך שאפשרנו שיח כזה מהווה הקלה. סיפור שממחיש זאת היה בזמן שהדרכתי סטודנטיות לליווי רוחני, אחת הסטודנטיות פגשה בחור שבאותו יום איבד את אביו. היא ישבה מולו, אני ישבתי בצד בתצפית על המפגש בו הבחור דיבר, בכה ושיתף בסערת רגשות במשך חצי שעה. הסטודנטית הביטה אלי מידי פעם במבט של ״מה אני אמורה לעשות?״ ואני מסמנת לה שהכל בסדר. בסוף המפגש שבו היא בעיקר הקשיבה הבחור חיבק אותה ואמר ״תודה. את ממש ניחמת אותי״. החוויה של ׳להרגיש מנוחם׳ לאו דווקא תלויה במילים שנאמרו אלא בזכות נוכחות אמפתית שמוכנה להקשיב לו.

 מה יכול לעזור לנו כדי לבוא מוכנים יותר למפגש עם אדם באבל?

לשים לב איך אנחנו מרגישים אל מול האובדן שהתרחש: מול האדם שנפטר ומול החוויה של האדם האבֶל. לקחת את הזמן, כמה דקות להתבוננות. לשים דגש על החוויה האישית שלנו ופחות להתעסק בחוויה של האדם האבֶל, קשה ככל שתהיה. לשים לב מה עולה בתוכנו, אולי רתיעה, פחד, מחשבות מאיימות, עצב, קושי אי נוחות. להסכים לרגע להיות עם זה ברכות. אפשר להגיד לעצמנו שזה ממש בסדר להרגיש כמו שאנחנו מרגישים, לדוגמא: ״זה באמת מפחיד ומאיים, אני לא יכולה לדמיין את עצמי במצב כל כך מצער, לא יודעת איך הייתי שורדת... ברור שקשה לי עם זה״. משפטים מסוג זה שנאמר לעצמנו יכולים לעזור לנו להגיע לניחום אבלים ׳נקיים יותר׳ מקולות פנימיים ועם יכולת הכלה והקשבה גבוהה יותר. במצב זה יתכן ולא נרגיש צורך לחפש משפטים מנחמים מבחוץ ונוכל להביא את הנוכחות שלנו, לדבר מתוך החיבור לחוויה והרצון שלנו להקשיב ולחבק.